בעשר שנים שחלפו הספקתי לאבד את שני ההורים שלי, את סבא שלי,להיות בשתי מערכות יחסים ארוכות, לעבור 7 בתים בתוך תל אביב,

 

 

 

להקים עסק ,לגדול בצורה מטאורית וגם להתכווץ חזרה בצורה שולמנית מובהקת.

אין ספק, זה היה העשור ששינה את חיי. שרדתי בשביל לספר, אבל בעיקר על- מנת להבין שזו רק ההתחלה.
איי איי איי איזה עשור זה היה..

אומרים שגיל 30 זה ה 20 החדש, או להפך.. בכל מקרה, אין ספק שאת העשור הזה לא אשכח לעולם. חוויתי בו אובדן, אושר ועושר (לרגעים קטנים) ונראה לי שאפילו הספקתי גם להתבגר.
בעצם, תלוי את מי שואלים..
“איך שרדת את זה? ”
“אני במקומך הייתי מתה”
“אין לך פוסט טראומה?”

כן, שנים קשות בלי הורים.. ימי שישי ארוכים שבהם אין כבר את הנסיעות לרמלה, רצון עז לחייג לאמא שלי ולעדכן אותה שחזרתי שלם ובריא מהמסיבה.
ניסיונות להיזכר איך אבא שלי היה זה שנתן בסתר את דמי הכיס, קנה את המחשב הראשון שלי ותמיד , אבל תמיד גונן עליי גם שכלפי חוץ זה היה נראה אחרת.
אמא ואבא, אני תמיד מתגעגע אליכם, תמיד מבקש את הדיעה “הפולנית” שלכם. אבל אין.
ואלה החיים. אז לא, אין לי פוסט טראומה וכן שרדתי את זה- כי למרות שזה נשמע קלישאתי החיים חזקים מהכל.
לקום בבוקר כל יום עם סיבה, כוח האנרציה שלא מפסיק את החיים, החברים והמשפחה הקרובה הם אלה שלא נתנו לי ליפול אף פעם.

מה היה עוד בעשור הזה? המון!!

הכרתי אנשים מדהימים, ראיתי לנגד עיני המון דברים שהשתיקה להם ועדיין בסירבול הזה של החיים הצלחתי לאתר שני יהלומים שהיו חלק מהעשור שלי. כל אחד מהם שונה לגמרי מהשני. אחד הפך תוך דקה לחבר הכי טוב שלי.
השני היה חלק בלתי נפרד ממני עד לא מזמן וכך זה יהיה לתמיד.
אבל גם הם בדיוק כמו העשור הזה, כבר לא 
למה אתם שואלים? איך יכול להיות? כי בדיוק כפי שזה קרה לכם, זה קרה גם לי 

בתחילת העשור, כשנה לאחר שנת האבל הלא פשוטה פתחתי את העסק שלי.
הבייבי הקטן שלי שבדיוק היום חוגג 7 שנים.
גיליתי על עצמי כל כך הרבה דרך העסק הזה.
גיליתי שיש בי כח עצום ,מוטיבציה אין סופית, יכולת לשרת לקוח, לשמר אותו , לדעת לשחרר כשצריך. הבנתי עם השנים שהמיתוג האישי שלי הוא החשוב ביותר ,אבל לא פחות – ההבטחה השיווקית אותה אני מעניק שחייבת להגיע עם קבלות, אחרת… בדיוק כמו פוסט בפייסבוק אני אהיה עוד אחד מ..

הכסף הגדול? אופציה להתעשר? פחות במדינה היקרה שלנו. לפחות לא בעשור שלי.
ניסיתי (אוי כמה שניסיתי) לפרוץ את תקרת הזכוכית הכלכלית בישראל ולחודשים מעטים גם הצלחתי אבל… שולמן נשאר שולמן. ובארצנו הקטנה האפשרויות מוגבלות, אפילו מוגבלות מאוד.

אם אני מסתכל לאחור על כל הדבר הזה הנקרא “אבי סנטו ניו מדיה לעסקים” יש רק דבר אחד שמשאיר לי תקווה לשנים הבאות.
משהו שקרה לי באופן אישי חודש לפני שפתחתי את העסק ולמעשה הוא הדבר:

יום שני בצהריים, אימון מלא במוטיבציה על מכשיר האליפטי במכון.
רכבתי כמו שלא רכבתי מעולם.
לא הייתה לי מוזיקה באוזניים, פשוט רכבתי ושיננתי לעצמי מאות פעמים:
“אתה- תהיה- מנהל- מדיה- חברתית” !!
ושוב ושוב ושוב ושוב.

שבוע לאחר מכן התפטרתי מעבודתי כשכיר, עברתי להיות עוסק מורשה והשאר היסטוריה.

אז…. אם הגעתם עד לפה כל הכבוד לכם!

מה אני מאחל לעצמי לעשור הבא?
להפוך להיות נווד דיגיטלי. ואם אפשר, אז איזה אבי סנטו קטן שיסתובב לי בין הרגליים
ואולי גם אבי סנטו קטנה..
כי בסופו של דבר, משפחה זה הדבר הכי חשוב. לא?
אבי

קרא/י עוד >>