מי שלא.
מי שלא איבד אמא מעולם לא יבין.
מעולם לא יבין את התחושה להיות נוכח/ת בארוחת יום שישי ולהסתכל על “הכסא שלה” או ,לחכות שהיא תרצה לקום וללכת כי סף הסבלנות שלה היה קצר.
הוא מעולם לא יבין את הציפייה הבלתי נגמרת, לשמוע פעם נוספת את מה שיש לה להגיד או ברוב המקרים את מה שאין לה וזה באמת לא חשוב ,אם הנאמר הוא טוב או רע.
הוא מעולם לא יבין ,את ההרגשה המסריחה ואין דרך אחרת לתאר אותה בתקופות החגים הארוכות, בה הדבר היחידי שאתה רוצה זה לא להיות במסגרת חגיגית כזאת או אחרת ורק מחכה ,שהסיוט הזה ייגמר.
הוא מעולם לא יבין את הרצון לשתף, לספר על ההישגים, הכישלונות האהבות הפרידות ואת כל מה שההיא עשתה להוא בעבודה ( וכמובן לקבל ממנה הערה גזענית נחרצת במסווה של לא)
הוא מעולם לא יבין איך אתה הופך בין רגע אחרי שהנורא מכל מתרחש, לרוחני ומלא באנרגיה שאת כל כולה אתה מייחס לכך, שמישהו שומר עליך מלמעלה, מעניק לך כוח ,בדברים הגדולים ובדברים הקטנים וזה קורה!! וזה משפיע!
מי שלא איבד אמא, לעולם לא יבין עוד עשרות אלפי המצבים שמלווים אותי לפחות 24 שעות ביממה ואין לזה סוף.
6 שנים עברו, וכאילו רק אתמול אמרת לי ” אני לא מבינה מה אתה עושה בעצם בעבודה הזאת”? ולגבי אחותי ייעצת בנושאים שהשתיקה יפה להם.
כן, לא הכל היה היה ורוד, היו ויכוחים, שתיקות רועמות ועוד כהנא וכהנא.
אבל היה גם דיאלוג צמוד וליווי של אמא שחסר לי, לי ולאחיות שלי ויחסר לנצח.
אני מכיר אלפי אנשים ואלפי אנשים מכירים אותי, העידן של היום מאפשר זאת.
לכל מי שמכיר או קורא את הפוסט: תקדישו לפחות פעם אחת ביום להתייחס לדבר הזה שנקרא אמא ובת ,או אמא ובן. מי כמוני יודע,שהעיסוקים היום יומיים הזוגיות וכל יתר המעגלים שאנחנו יוצרים לעצמנו מעניקים לנו את התחושה שאפשר בלי, גם אני חשבתי ככה.
אבל ההפך הוא הנכון.
תאהבו, תתמכו, לעיתים רק תקשיבו ( זה קשה אני יודע אפילו על ריטלין) אבל זה עושה את ההבדל.
מתגעגע מאוד 🙁
אבי